ערוך לנר על סנהדרין פ״ו

1 בגמרא אלא מעתה כי ימצא: ק"ק לפי מה דאמרינן במכות דף ח' ע"א ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתא מעיקרא כו' ע"ש ה"נ נימא הכי דמצא דומיא דאשה בעולת בעל דהוי ג"כ מידי דאיתא מעיקרא ועיין שם בריטב"א:

2 לאפוקי עבדים לא משמע להו: לשיטת הספרי שהביא רש"י לעיל דמפיק ליה עבדים מההוא ג"כ צ"ל דמאחיו לא דריש כרבנן וב' דרשות דמבני ישראל אתי למיעוט אחר מיעוט לענין חציו עבד וחציו בן חורין כר' יהודה אלא דלכאורה קשה מאחיו לרבנן למאי אתיא וי"ל כיון דדרשינן אחיו במצות א"כ צריך לרבות גר ועבד משוחרר דהוי ממעטינן מבני ישראל וכמו שהקשו התוס' ואהני ריבויא לרבות גר ועבד משוחרר ואהני מיעוטא למעט עבד וחצי עבד ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה בני ישראל:

3 אף כאן בנפשות: פירש רש"י דהכתוב מדבר בחייבי מב"ד ולפ"ז הל"ל בדיני נפשות ולא בנפשות סתמא ועוד דלפי מה שכתב רש"י גופא לקמן מוכח דדבר הלמד מענינו היינו מענין דלמעלה ודלמטה והרי ענינו דלמטה דהיינו לא תענה ולא תחמוד ליכא דיני נפשות ועוד לפ"ז גם במה הכתוב מדבר בממון דקאמר לקמן צריך לפרש כן היכי דחייב ממון וזה אינו דהתם אין העונש ממון אלא מלקות דבגוזל מתנות עניים דכתיב למעלה מלא תגנובו איכא מלקות היכא דלא יכול להשיב עוד כדאמרינן במכות דף מע"ז ע"ב וכן אלא תכחשו ולא תשקרו דכתיב למטה אין עונשו ממון ועוד דבמכילתא דשנויה ברייתא זו קאמר בראשון הך דדבר הלמד מענינו ואח"כ קאמר ועוד דג' מצות כתיבי ב' מפורשים ואחד אינו מפורש מה המפורשים דהיינו לא תרצח ולא תנאף עונשים מב"ד אף לא תגנוב כן משמע דדרשה ראשונה דמכילתא מדבר הלמד מענינו לאו היינו דבחייבי מב"ד הכתוב מדבר ולכן נלענ"ד דהכי פירושו כיון דיש לפרש לא תגנוב בגונב נפשות או בגונב ממון א"כ קאמר מה להלן בנפשות הכתוב מדבר דלא תרצח ולא תנאף ולא תענה ולא תחמוד בכולם העבירה נעשית באדם ולא בממון אף לא תגנוב כן וכן לא תגנובו למד מענינו דבכולם העבירה נעשית בממון ולא בנפשות דגוזל מתנות עניים העבירה נעשית בממון וכן לא תכחשו ולא תשקרו דהיינו אזהרה לוכחש בה ונשבע על שקר כמבואר בת"כ שם העבירה ג"כ נעשית בממון אף לא תגנובו כן:

4 כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר: לפי מה שחילקו התוס' בב"ק דף ע"א ע"ב בשם רב אלפס בין שני חזקה דפליגי רבנן אר"ע וס"ל דכולי דבר מקרי ובין אחד אומר בגבה ואחד אומר בכריסה דמודו דאמרינן דבר ולא חצי דבר משום דגבי עדות דשני חזקה הוי עדות כל אחד בפני עצמו לענין תשלומי פירות א"כ ק"ק הכא דלא הועיל עדות דעדי גניבה לעצמם כלום וא"כ מודו רבנן כמו בא"א בגבה וי"ל דגם הכא מהני שצריך להחזיר הנגנב ולא יכול לומר עבדי הוא שקניתי אותו. אכן ק"ק דלפ"ז הא מסקינן בב"ק שם לר"ע דכיון דעדי גניבה הוי עדות בפ"ע לענין לשלם ולא צריכים לעדי טביחה מקרי כולי דבר ומודה ר"ע וא"כ ה"נ דמהני עדות גניבה לעצמו להחזיר הגנב מ"ט דחזקיה אליבא דר"ע דפוטר וי"ל דבשלמא התם דבעו עדי גניבה לחייבו כפל וזה גופא מחייבין אותו עדי טביחה רק שמוסיפין עוד תשלומי ג' בעדותן א"כ שפיר אמרינן כיון דבאותו דבר שנתכוונו להעיד נגמר עדות גניבה בלא עדי טביחה א"כ כל עדות בפ"ע הוי כולי דבר אבל הכא דע"כ איירי דנתכוונו עדי גניבה להרגו שבאו עם עדי מכירה כאחת ואמרו שהתרו בו דאל"כ איך ס"ד דמקטלי עדי גניבה אי לא נתכוונו למיתה וכיון דלענין עדות מיתה שנתכוונו לא מהני עדות גניבה מידי רק עם עדי מכירה ולא מהני רק לענין דבר אחר שלא נתכוונו לו דהיינו להוציא הנגנב מרשותו בזה הוי לר"ע חצי דבר ומיפטר ולרבנן דבר שלם ומיחייב כמו גבי שני חזקה דגם שם לענין עיקר מלתא שנתכוונו להעיד עליה דהיינו לחזקה הוי חצי דבר ולענין דבר אחר שלא נתכוונו לו דהיינו לשלם פירות הוי כולי דבר:

5 ברש"י ד"ה של בית פלוני. שחשובין היו: זה הטעם צ"ל שהוא ג"כ בנדה דף י"ז ע"א גבי כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהן ושפחותיהן ושם לא פי' רש"י כלום:

6 בא"ד. ולא שמתיחדין: פירוש דאי דמתיחדים הרי עברו על לאו שבתורה דיחוד עריות דאורייתא הוא ולא הוי שתיק הש"ס מלפרסם שמם. אכן ק"ק דבסוף מס' עדיות תנן ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע ופירש הרמב"ם שם וגם הברטנורא דחס התנא על כבוד הבריות שלא להזכיר שם המשפחה הפסולה והרי הך משפחה פסולה דנטמעה בכשרות עברה ג"כ אדאורייתא ואעפ"כ לא הזכיר התנא שמה וי"ל דהך משפחה לא הרשיעה כ"כ כיון דע"פ בן ציון נתקרבה ומסתמא עשה עצמו כב"ד ורק בן ציון גופא אינש אלמא הוי:

7 ד"ה עדי גניבה. ולא משכחת לה דמיקטל: עיין בר"ן שהביא דעת הרז"ה דיש לפטור גם אותו מטעם דבר ולא חצי דבר אבל לפי דעת הר"ן לא שייך לפטור רק עדות שאי אתה יכול להזימה וכנראה גם דעת רש"י. אכן לפ"ז ק"ק מה שכתב רש"י דלא משכחת רק בכת אחת דגם בלא כת אחת משכחת לפי מה דמבואר לעיל דף ע"ח ע"א דבראיית הב"ד לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולפ"ז שפיר משכחת דמיקטל כגון שעדים העידו על הגניבה והב"ד ראו את המכירה דלענין גניבה לא בעינן אתה יכול להזימו דהא לא מיקטל עליה ובמכירה לא בעינן מפני דהב"ד ראו אותה:

8 בתוספות ד"ה מונמצא בידו קאמינא. כי ימצא חלל פרט למצוי: ממה שפירש הרמב"ם בפירוש המשניות רפ"ט דסוטה וגם הברטנורא שם וגם מחבורו נראה כן אלא שבמקום שהרגוהו צ"ל שיהרגוהו נראה שמפרש פרט לממציא את עצמו ע"ש ולפ"ז לק"מ די"ל דהך דרשה שפיר דרשינן אבל לא פרט למצוי:

9 בא"ד. וי"ל כדפירש בקונטרס: פירוש דהתוספות סברי דהכא הוי ב' דרשות דונמצא מיותר וגם מידו ולכן ל"ק מכי ימצא חלל דאף דהתם ליכא יתורא מכ"מ ממשמעות דבאדמה קדריש וכן ל"ק מומצא דערכין דאף דלא כתיב בידו מכ"מ התם קרא יתירא הוא אבל בוכי ימצא איש שוכב עם אשה דהתם לא כתיב בידו וגם כי ימצא לא מיותר לא דרשינן מידי:

10 בד"ה יצא עבד: וקשה דא"כ גר ומשוחרר נמי: בב"ק פירש רש"י עוד פירוש אחר דאין לו אחוה כיון שאינו מותר לבא בקהל ולפי פירוש זה לא קשה קושיא דהכא. אכן גם על פירוש זה קשה דא"כ ממזר וכרות שפכה דאין מותרין לבוא בקהל נמי. ולכן נ"ל דודאי כשאמרה תורה הקפידה על תרי גווני אחוה דהיינו שיהא לו אחוה עם אחיו ושיהא מותר לבא בקהל דהא גם לענין ישראל הכי פירושו ולא דבעינן אחיו מאביו דוקא ולכן נקיט רש"י הכא הך פירושא ובב"ק אידך פירושא דתרווייהו כי הדדי הוי ולא קשה לא מגר ולא מממזר:

11 ד"ה מתוך. אין הטעם תלוי באמירתם: נלפענ"ד הא דהוצרך לומר מתוך שיכולי' לומר היינו לפמש"כ לעיל דלא מקרי לר"ע עדות שני' כולי דבר אלא כשהועיל עדות הראשונה לדבר שהיתה כוונתם להעיד עליו כגון גבי עדי קידושין ועדי גניבה קודם עדי טביחה והנה לפ"ז הכא דהעידו על בן סורר ומורה שגנב משל אביו ואכל אין הוכחה אצלם כלל אי אמלקות או אמיתה קא מסהדי דאי כבר נלקה מקודם אז באו לחייבו מיתה ואי לא לא באו רק לחייבו מלקות ואף דע"י התראה ניכר אי מתרו למיתה או מלקות י"ל דאתרו למיתה ואעפ"כ הוי מלקות בכלל למ"ד מותרה למיתה הוי מותרה למלקות בכתובות דף ל"ג ולכן אי הוי כוונת העדים להעיד על מיתה לא מקרי עדות שניה לר"ע כולי דבר אף שהראשונים העידו להלקותו ונלקה על פי עדותם מכ"מ כיון דלא היה כוונתם לכך רק להמיתו לא הוי רק חצי דבר ולכן צ"ל שאומרים העדים גופא דכוונתם היה להלקותו ואז מיחשב עדות השניים להמיתו כולי דבר:

12 בגמרא ה"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד: א"ל לפי מה דאמרינן במכות דף י"ג ע"ב לחד תירוץ דטעמא דאין לוקין אלאו שניתן לאמב"ד משום כדי רשעתו וזה לא הוי רק באתרו ביה לקטלא אבל באתרו ביה למלקות דליכא מיתה לכ"ע לוקין אלאו שניתן לאמב"ד וא"כ מאי קמוכיח דלמא ר' יוחנן סובר כך ולכן סובר דלוקין אף דס"ל נהרגין דהא הכא ע"כ איירי באתרו ביה למלקות דאל"כ איך לוקין די"ל לפי מה שהוכיחו התוס' שם ע"כ הך דמחמר דחשיב לאו שניתן לאמב"ד דשבת דף קנ"ד ע"א אתיא כתירוץ בתרא דרבא דס"ל לר"ע דאפילו באתרו ביה למלקות לא לקי והרי ר"י הוא דאמר כן גבי מחמר ולכן ר"י לשיטתו ע"כ מוכח דס"ל אין לוקין. גם אין להקשות אכתי מאי מוכיח בב"ק דף ע"ד ע"ב לר"א מדסבר עדים שהוכחשו לוקין דע"כ סובר אין נהרגין אם הוזמו אח"כ דאל"כ אין לוקין מטעם דה"ל לאו שניתן לאמב"ד ע"ש ואכתי מאי מוכיח דלמא ר"א ס"ל כתירוץ קמא די"ל דהא הטעם דבאתרו ביה למלקות ס"ל לר"ע דלוקין אלאו שניתן לאמב"ד היינו משום דאז לא יכול לבא לידי מיתה עוד דהא לא ה"ל התראת מיתה אכן זה לא שייך רק היכי דבעו התראה אבל התם דבעדים זוממים קיימינן דלא בעו התראה א"כ לעולם יכול לבוא לידי מיתה והוי לעולם כמו אתרו ביה לקטלא דפוטר ר"ע דפסקינן כוותיה:

13 אלא אר"פ בעדי מכירה: עיין מה שהקשה מהרש"ל ומה שתירץ המהרש"א דבאמת חזקיה ס"ל ג"כ כרבנן והא בהא תליא דאי לוקין אין נהרגין ואי נהרגין אין לוקין מטעם שניתן לאמב"ד קשה דאכתי מ"ט דחזקי' דס"ל לוקין ואין נהרגין לימא איפכא כמו ר"י וגם אר"י קשה לימא איפכא כחזקיה כיון דאין טעם להאחד אלא משום דס"ל אידך ולפי מש"כ הר"ן דפליגי במשמעות דקרא אי ומת הגנב ההוא קאי גם אגניבה אי רק אמכירה א"ש אבל לפמש"כ המהרש"א קשה ולכן ע"כ צ"ל לשיטת רש"י דהכא אמרינן לחזקיה דהוא סבר חצי דבר לא כר"ע וא"כ עדי גניבה לעולם לא מיחייבי מיתה ולכן לוקין ומדלוקין מעידין עדי מכירה אדבר שלם ונהרגין אבל ר"י ס"ל דדבר ואפילו ח"ד וא"כ עדי גניבה באו אמיתה ולכך אין לוקין וא"כ ודאי קשה כקושית המהרש"ל כיון דחזקיה ע"כ ס"ל דלוקה כדמוכיח בגמרא דאי איהו לא לקי אינהו היכי לקו אכן לפי מש"כ לעיל דטעמא דלא חשיב לחזקי' לאו דלא תגנוב לאו שניתן לאמב"ד היינו כיון דלדידיה לא משכחת מיתה רק היכי דעדי גניבה גופא מעידין על המכירה והכא דלא העידו רק על הגניבה לא הוי מיתה לכך לא ה"ל לאו שניתן לאמב"ד דלא חיישינן שמא אח"כ יבואו עוד ויעידו ג"כ על המכירה אבל לר"י דס"ל דנהרג גם אם באו עדים אחרים על המכירה שפיר ה"ל לאו שניתן לאמב"ד וא"כ שפיר הוכיח רש"י דע"כ חזקי' ס"ל כר"ע דא"ל דלמא סבר כרבנן וטעמא דלוקין משום כאשר זמם דאי ס"ל כרבנן א"כ שפיר ה"ל לחזקי' ג"כ לאו שניתן לאמב"ד כיון דגם ע"י עדי מכירה אחרים נהרג כמו לר"י וא"כ באמת אינו לוקה ולא הוי כאשר זמם אע"כ מדסבר חזקי' דהוא והם לוקין ע"כ ס"ל כר"ע דבר ולא ח"ד ומתורץ קושית מהרש"ל:

14 ר' יוחנן אומר נהרגין: הרמב"ם פ' כ"א מה' עדות פסק כר"י ולכאורה ה"ל לפסוק כחזקי' שהוא רבו של ר"י אכן אי דעת הרמב"ם כדעת רש"י דגם לפי תירוץ רב פפא סובר ר"י כרבנן וחזקי' כר"ע א"ש דפסק כר"י דהלכה כרבנן וגם אי דעתו כדעת הרז"ה והר"ן דלפי האמת כ"ע כרבנן ס"ל מכ"מ אין קושיא עליו למה פסק כר"י נגד חזקיה דגם בפ"ח מה' מאכלות אסורות פסק כר"א דלא תאכל איסור הנאה במשמע אף דלכאורה ה"ל לפסוק כחזקיה נגד ר"א שהוא תלמיד דר"י ומטעם זה פסק באמת הרי"ף והרא"ש כחזקיה כמש"כ הרא"ש בפרק גיה"נ על מתניתן דשולח אדם ירך לנכרי הרי דגם שם לא חש הרמב"ם להכי לפסוק אפי' כתלמיד דר"י נגד חזקיה אכן הרא"ש כ' שם דהלכה בכ"מ. כחזקיה נגד ר"י ע"ש:

15 ברש"י ד"ה דלא לקי. משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד: עיין מה שהקשה המהרש"א והנראה לפענ"ד ליישב דודאי אי יהרג גם ע"י עדות אחרים בזה חשיב לאו שניתן לאזהרת מב"ד רק דלחזקיה מסופק כיון דע"י עדות אחרים שמעידין על המכירה אינו נהרג ולא נהרג רק אי עדי גניבה גופא מעידין על המכירה אי אעפ"כ יחשב לאו שניתן לאמב"ד או לא וזה מוכיח מחזקיה דע"כ הוא מ"ד לוקין דכיון דלדידיה אין נהרגין לעולם לא יבואו לידי מיתה כיון דכבר הוזמו על הגניבה א"כ הם עצמם ע"כ לא יעידו עוד על המכירה להרגו וגם ע"י עדי מכירה אחרים לא נהרגים דהוי חצי דבר ולעולם אין סופן למות על עדות זו ולכך לא הוי אזהרת מב"ד וכיון דהם לוקין ע"כ הוא נמי לוקה וא"כ ע"כ לא חשיב זה לאו שניתן לאמב"ד משום שמא יעידו עדי גניבה על המכירה גופא ולכן פריך שפיר:

16 בד"ה אינהו היכי לקי. לאו שאין בו מעשה הוא: א"ל אכתי מאי קמדייק דלמא קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דז"א דהא אליבא דר"י הוא דדייקינן הכא כן אינהו היכי לקי לפי פירוש הרז"ה והר"ן והרי ר"י בפירוש אית ליה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו במכות דף ט"ו ע"א וגם לחזקיה קדייק שפיר דע"כ הוא לקי מדאינהו לקי דע"כ גם חזקיה אית ליה לשב"מ אין לוקין עליו דבמכות שם מוכח דטעם דמ"ד דלוקין יליף במכות שם מדבא הכתוב גבי נותר ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו הא לא"ה ה"א דאין לוקין דגבי מלקות לעשות כתיב כדאמרינן שם רפ"ג והרי בתמורה דף ד' ע"ב אתיא הך סמיכת דוהנותר ללא תותירו לחזקיה ליתן בוקר שני לשריפתו וא"כ לא מוכח מזה דלשב"מ לוקין וקיים ליה הכללא דאין לוקין ולכן פריך לחזקיה ג"כ שפיר. אכן אכתי קשה איך מתרץ רש"י דה"ל לאשב"מ אף דהכי מתרצינן במכות דף ב' ע"ב מכ"מ היינו אי לאו והצדיקו אבל השתא דכתיב והצדיקו שפיר לקו מלא תענה כמו שכתבו התוספות שם דף ד' ע"ב ואיך כתב רש"י דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ וי"ל לפי מה דאמרינן בב"ק דף ע"ד ע"ב תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין כו' ע"ש דאלמא ר' יוחנן דס"ל שם דנהרגין ע"כ ס"ל דאין לוקין והיינו ע"כ משום דס"ל כרבנן דר"מ שם דלא לקי אלא תענה. אכן אכתי קשה לפ"ז לא ה"ל לרש"י לפרש הטעם משום דלשב"מ הוא אלא משום דצריך לא תענה לאזהרה לעדים זוממים וכדמפרשינן שם טעמא דרבנן ועיין ברמב"ן בספר המלחמות והר"ן בחידושיו שתירצו קושית רש"י דאי לא לוקה על עדותן א"כ עדותן לא הועיל כלום וגם משום לא תענה ליכא:

17 ד"ה ושנים אומרים בפנינו אכל. ואין הראשונים יכולים לומר: ק"ק הא אכתי יכולים לומר לחייבו ממון לשלם לאביו באנו שהעידו עליו שגנבו ובשלמא לעיל גבי עדי גניבה ועדי מכירה ל"ק דאף אי לא יכלו עדי גניבה לומר להלקותו באנו כגון לר"י אכתי לימא להוציא את האיש אותו שהעידו עליו שגנבו מיד בעליו באנו דהא כיון דהוזמו כל המעשה שקר היה ואין כאן איש שרצו להוציאו ואף דאיכא נפקותא אם יש לאיש אחד עבד והם אומרים שהוא גנבו מכ"מ לא בהכי איירי וכן כתב כבר הרמב"ן בספר המלחמות אבל הכא קשה דלימא העדים שלהוציא הממון שגנב באו וצ"ל דגם הראשונים צריכים להתרות בו למיתה ולכן לא יוכלו לומר כן מדאתרו ביה אבל זה לא שייך לפי מש"כ התוס' לעיל בד"ה גניבה דלחזקיה הראשונים לא בעו התראה כיון דלא מקטלי דהרי הכא לחזקיה קיימינן:

18 ד"ה אחד יושב על פתח. שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים: ק"ק דלפ"ז הל"ל פתח עזרת נשים ולא פתח הר הבית ולא ידעתי למה לא פירש רש"י כפשוטו שהוא על פתח שער הבית מזרחי שהוא שער שושן וחוץ לחיל וא"ל כיון דאמרינן לעיל דף ט"ז ע"ב דמצאן בבית פאגי והמרה עליהם אף שהוא בירושלים פטור משום דבעינן אל המקום אשר יבחר ה' וכיון דמקום לשכת הגזית שהיו יושבים בה סנהדרי גדולה היה מחנה לויה דבמחנה שכינה שהוא מעזרת ישראל ולפנים לא היה רשות לישב אלא למלכי ב"ד בלבד כדאמרינן ביומא דף ל"ד ע"א אלמא דלמחנה לויה קרי המקום אשר יבחר ה' וכיון דהלכה הוא דהולך אל הג' בתי דינים א"כ הכל הם בכלל וקמת ועלית אל המקום וא"כ הכל צריכים להיות במחנה לויה דוקא והשתא כיון דקאמר דשני היה יושב על פתח העזרה וע"כ היינו מבחוץ דאי מבפנים הא אין ישיבה בעזרה א"נ על פתח הר הבית הוי ג"כ מבחוץ והרי אין זה מחנה לויה לכן פירש רש"י דפתח הר הבית היינו שער עזרת נשים דהוי ג"כ פתח הבית כמש"כ התוס' יו"ט פ"ג דסוטה דכל מחנה לויה הר הבית קרי לה:

19 בד"ה נמצא חומרו. עד שיהא בן ארבעים: הכי אמרינן בסוטה דף כ"ב ע"א וא"ל דא"כ איך ישב בסנהדרין דהא ע"כ ישב עמהם דאל"כ למה עלו עמו לשאול די"ל דעלו לברר הדין א"נ י"ל דזה לא הוי רק בהוראה שמורה ביחידות אבל לישב עמהם בדין שרי קודם מ' שנה:

20 בתוספות ד"ה גניבה אתחלתא. לפוסלו בעדות באנו: א"ל לפי מה שתירצו התוס' לעיל דף מ"א ע"א בד"ה א"נ דא"כ הל"ל פלוני בא על נערה המאורסה וא"כ ה"נ נתרץ הכי דא"כ דלפוסלו בעדות באו הל"ל פלוני גנב ממון דמפסיל ג"כ לעדות וליכא מיתה די"ל דהתוס' לא תירצו שם הכי רק משום דממה שמעידין גם על האשה מוכח שפיר דלקטלה באו דאל"כ לשתקו מינה ולא יעידו רק על הבועל אבל הכא דלא הוי מצי למישתק מעיקר העדות רק דהוי מצי למיחלף בעדות דליכא מיתה ובזה לא אמרינן דמינכר מלתא דלמיתה באו וכן מוכח שם גופא דאל"כ יקשה אכתי כי אמרו פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו איך פוטרין מטעם דיכולים לומר לפסלו בעדות באנו נימא להו היה לכם לפוסלו בדבר דאיכא לאו ולא מיתה אע"כ היכי דלא הוי הוכחה מדהוי מצי למישתק מעדותן רק מדהוי מצי לשנות בעדותן אין זה הוכחה לענין שלא יוכלו לומר לפוסלו בעדות באנו:

21 בא"ד. א"כ לחזקיה נמי ליקטלו: עיין במהרש"א שהקשה דאמה דאמרינן לעיל וכ"ת דקסבר חזקיה דלא לקי הוי מצי התוס' להקשות כן. ולפענ"ד י"ל דהא דמקשו התוס' דאי איירי בהתראה לחזקיה נמי ליקטלו לא שייך רק אי חזקיה כרבנן ס"ל דאי כר"ע פטור מטעם דבר ולא חצי דבר וכמש"כ המהרש"א גופא דהתוס' סברי דלפי אוקימתא דרב פפא לא מוקמינן עוד חזקיה כר"ע אלא כרבנן אכן זה לא שייך רק לפי האמת אבל לפי מה דס"ד דטעם דחזקיה כר"ע ע"כ פטור לחזקיה מקטלא גם היכא דאתרו ביה למיתה ולכן לעיל לא היו יכולים התוס' להקשות קושיתם אבל הכא הקשו שפיר:

22 בד"ה עבדי מכרתי. וא"ת אי לאו למקטלי' וא"ת אי דלא אתרו ביה וכו': ולפענ"ד י"ל דודאי העדים אתרו ביה ואמרו דלמקטליה אתו דדלמא לא יטעון עבדי מכרתי אבל מכ"מ אנן לא נוכל למקטל אותן כיון דהם לא רצו לחייבו רק מספק דדלמא יטעון עבדי מכרתי ויפטר ומספק גם אותן לא נוכל להרוג דה"ל ספק נפשות דלהקל:

23 בא"ד. וי"ל דאתו לקיים המקח: אין לפרש שבאו לקיים המקח שלא יחזור בו המוכר דהא כיון דהוזמו א"כ לא היה כאן מכירה כלל ואיך שייך שבאו לקיים המקח אלא ה"ק שיאמרו שכוונת עדותם היה שישאר הנגנב ברשות הקונה אותו דכיון שהם העידו עליו שמכר את הנפש ע"כ צריך הוא לומר דעבדו מכר אף שכל הדבר שקר הוא דהא אין נאמן להכחיש העדים ועי"ז ישאר האיש אשר אמר עליו שמכרו ושעבדו היה ברשות הקונה אותו אף שהוא לא מכרו לו וזה מה שמרויחים בעדותן:

24 בא"ד. וכי ה"ג הוי מצי לשנויי: וא"ל דדלמא רצה לאוקמי שם גם כר' יוסי דס"ל במכות דף ז' ע"ב דאינו נהרג עד שיהיו פי שני עדיו מתרים בו וא"כ לא שייך לאוקמי דאתרו ביה אחריני ואינהו לא ידעי די"ל דגם השתא דאוקמי באשה חבירה וכר"י בר"י אכתי לא הוי ככ"ע דהא פליגי רבנן עליה כנראה לעיל דף ט' ע"ב ואפילו ר' יוסי גופא פליג עליה כנראה במכות שם וא"כ שפיר כתבו התוספות כמו דאוקמי כריבר"י ולא כר' יוסי כמו כן הוה מצי לאוקמי כר"י ולא כר"י בר"י:

25 בד"ה קמ"ל רמיזא. אבל הכא ברמיזא גרועה איירי א"נ דיני נפשות שאני: א"ל דאיך אמרינן בכתובות דף ל"ג ע"א ונתרו בהו מעיקרא ונרמוז בהו רמוזי דהתם לא שייכי ב' תירוצי התוס' דהתם לא רמיזא רק פעם אחד וגם איירי לענין דנ"פ ג"כ שם כנראה די"ל כבר כתב השיטה מקובצת בב"ק בשם הרשב"א דהתם הוי רמיזא מעליא כיון דכבר אמרו להם מעיקרא מה שרומזים להם לבסוף: